החלטה בתיק ע"א 1103/04

רקע הדברים וההליכים הנוגעים לעניין

1.        בשנת 1995 נקלעה חברת גדרם שמנים בע"מ (להלן: החברה) להליכי פירוק. המפרק שמונה לחברה, עו"ד דן אחיעזר ז"ל, קיים חקירה פרטית נגד נושאי משרה בחברה ובהם המבקש. בעקבות אותה חקירה אישר בית המשפט המחוזי בתיק הפירוק נקיטת הליכים נגד המבקש ונגד אחרים על פי סעיפים 373 ו- 374 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג - 1983 (להלן: הפקודה), בשל ניהול עסקי החברה בתרמית (להלן: התובענה). התובענה הוגשה על ידי המפרק במתכונת של בקשה בתוך תיק הפירוק (בש"א 1869/97) ובה עתר המפרק לחיוב המבקש וארבעה אחרים (להלן: המשיבים בתובענה), בתשלום חובות החברה. חובות אלה מסתכמים בסך של כ- 17 מיליון ש"ח.

2.        עם הגשת התובענה עתר המפרק למתן צו אשר יעכב את יציאתו של המבקש וכן את יציאתם של המשיבים האחרים מן הארץ. בסעיף 15 לאותה בקשה, שצורפה כנספח ב' לבקשה שבכאן, ציין המפרק כי בית המשפט מוסמך להורות על עיכוב היציאה על פי הפקודה ולחלופין מכוח סמכותו הטבועה, בדונו בהליכי פירוק החברה. הרשמת ברוש (כתוארה אז) נעתרה לבקשה והורתה ביום 29.5.1997 על עיכוב יציאתם של המשיבים בתובענה מן הארץ. בהחלטתה מיום 15.7.1997 דחתה הרשמת בקשה לביטול הצו שהגישו המשיבים בקובעה כי הצו ניתן "על פי סעיף 281 לפקודת החברות ועל פי סמכותו של בית המשפט הדן בהליכי פירוק חברה". עוד קבעה הרשמת כי "מדובר בתביעה ב- 17,500,000 ש"ח והחשש [להמלטות המבקש מן הארץ] נראה לי חשש ממשי...".

3.        התובענה נדונה בפני כב' השופט ד"ר ג' קלינג אשר סבר כי המפרק, שנפטר בינתיים, וכונס הנכסים שמונה למימוש שעבוד שוטף על נכסי החברה, לא הציגו ראיות אשר תתמוכנה בטענות שהועלו כנגד המשיבים; זאת להוציא סכום של 858,738 ש"ח אשר בגינו, כך קבע בית המשפט, הוכחה חבותם האישית של המשיבים 1-3 בתובענה. לפיכך, הורה בית המשפט בפסק דינו מיום 21.12.2003 על דחיית "מירב הטענות והתביעות שהעלו המפרק וכונס הנכסים", אך חייב את המשיבים 1-3 בתובענה לשלם לקופת הפירוק את הסך של 858,738 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פירוקה.

4.        המבקש הגיש ערעור לבית משפט זה ובו עתר לבטל גם את החיוב בסך 858,738 ש"ח שהושת עליו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בד בבד עם הגשת הערעור עתר המבקש לעיכוב ביצועו של פסק הדין בכל הנוגע לחיובו בתשלום הסך הנ"ל. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה אך בית משפט זה בהחלטתו מיום 3.6.2004 (המשנה לנשיא א' מצא) נעתר לה בקובעו כי לא מצא בתגובותיהם של כונס הנכסים ושל המנהל המיוחד שמונה לחברה כל מענה מניח את הדעת לשאלת סיכויי הערעור וכי די בכך כדי לקבל את הבקשה לעיכוב ביצוע במלואה.

הבקשה שבכאן ודיון בטענות הצדדים

5.        כחודשיים לאחר שבית משפט זה הורה על עיכוב ביצועו של פסק הדין, הגיש המבקש את הבקשה שבכאן בה הוא עותר לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ שהוצא נגדו כאמור עם הגשת התובענה.

           המשיב מצידו מתנגד לביטול הצו ובפתח טיעוניו העלה טענה מקדמית לפיה אין בית משפט זה מוסמך לדון בבקשת הביטול. המשיב סומך את טענתו זו על שני  אדנים חלופיים. האחד- צו עיכוב היציאה ניתן במסגרת תיק הפירוק ועל כן, יש לדון בביטולו במסגרת הכוללת של אותו התיק. השני- אין להעלות בקשה לביטול הצו בפני ערכאת הערעור בטרם נדונה והוכרעה על ידי הערכאה הדיונית שנתנה את הצו.

6.        בחנתי את הטיעונים ואת ההשלמות בכתב שהעלו הצדדים בשאלת הסמכות ובאתי לכלל מסקנה כי אין לקבל את טענת המשיב לפיה נעדר בית משפט שלערעור סמכות לדון בבקשת הביטול.

           הצו לעיכוב יציאתו של המבקש מן הארץ ניתן אמנם במסגרת תיק הפירוק אך הוא כרוך ושלוב בתובענה שהוגשה וכפי העולה בבירור מהחלטתה של כבוד הרשמת ברוש, תובענה זו הייתה הטעם היחיד להוצאתו. העובדה שמבחינת המסגרת הדיונית ניתן הצו בתיק הפירוק, אין בה על כן כדי לשנות מן המסקנה לפיה הוא לא נועד להבטיח הליכים אחרים כלשהם במסגרת אותו תיק אלא את התובענה בלבד. במהות הדברים, להבדיל מן המעטפת הפורמלית של ההליכים, מדובר, איפוא, בסעד זמני אשר הוצא במסגרת תובענה כספית נגד המבקש. על כן, אין מקום להבחנה שניסה המשיב ליצור בין הצו שבביטולו עסקינן ובין צו זמני מאותו סוג הניתן בתביעה כספית רגילה, עליה חלות ההוראות הקבועות בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי).

           אשר לטענה החלופית שהעלה המשיב ולפיה מכל מקום וגם על פי תקנות סדר הדין האזרחי, יש לברר תחילה את בקשת הביטול בפני הערכאה הדיונית שנתנה את הצו בטרם ניתן יהיה להעלותה בפני בית משפט שלערעור. המשיב ביקש ללמוד בעניין זה גזירה שווה מהוראת תקנות 467 ו- 468 לתקנות סדר הדין האזרחי בדבר עיכוב ביצוע, הקובעות כי  בית המשפט אשר נתן את ההחלטה הוא שידון תחילה בבקשה לעיכוב ביצועה ורק  אם סירב להורות על העיכוב רשאי בית המשפט שלערעור לצוות על כך. לטעמו של המשיב מודל זה שנקבע בתקנות לעניין עיכוב ביצוע יתרונותיו עימו שכן בית המשפט אשר הורה על הסעד הזמני הוא אשר בוחן את ההצדקה להמשך חלותו, בבחינת "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" וכן משום שבפני הערכאה הדיונית להבדיל מערכאת הערעור ניתן לקיים דיון ממצה הכולל חקירת מצהירים. לתמיכה בעמדתו נסמך המשיב על פסק דינו של בית משפט זה בע"א 3604/02 אוקו נ' שמי פ"ד נו(4) 505 (להלן: עניין אוקו). בעניין אוקו נפסק כי מקום שבו התרחשו נסיבות חדשות המצדיקות עיון מחדש בהחלטה לעיכוב ביצוע, מוסמכת הערכאה הדיונית לקיים את העיון מחדש והעובדה שהוגש ערעור אין בה כדי לקטוע את סמכותה זו.

7.        מנגד טוען המבקש כי המודל שראוי לאמץ במקרים כגון זה שבפנינו הוא המודל הקבוע בתקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי ולפיה:

(א) בית המשפט שנתן החלטה המבטלת במפורש או מכללא, החלטה אחרת של בית המשפט, רשאי, מטעמים מיוחדים שיירשמו וכל עוד לא הוגש ערעור או לא הוגשה בקשת רשות לערער, להודות שההחלטה המתבטלת תעמוד בתקפה, בלי שינויים או בשינויים, הכול עד להכרעה בערעור או בבקשת הרשות לערער, או לתקופה קצרה מזו, או לתת כאמור סעד זמני אחר לפי פרק כ"ח.

(ב) ...

(ג) הוגש ערעור או הוגשה בקשת רשות לערער, יהיו הסמכויות על פי תקנת משנה (א) נתונות לבית המשפט שלערעור.

(ד) ...

           על פי מודל זה כל עוד לא הוגש ערעור דנה הערכאה הדיונית במתן סעדים זמניים הנדרשים בעקבות ההחלטה נשוא הערעור וכן היא דנה בביטולם של סעדים זמניים אשר ניתנו על ידה קודם לאותה החלטה. אולם, משהוגש ערעור עוברת זירת ההתדיינות כולה אל בית משפט שלערעור הבוחן את הצורך במתן סעד זמני בשלב הערעור או את ביטולו של סעד זמני שניתן קודם לכן. בטיעוניו מדגיש המבקש כי ראוי לאמץ מודל זה משום שלאחר הגשת הערעור בית משפט שלערעור הוא הערכאה המתאימה ביותר לשקול את מכלול השיקולים הצריכים לעניין.

           לתמיכה בעמדתו נסמך המבקש, בין היתר, על דבריו של בית משפט זה בע"א 459/88, 674 טורטן ואח' נ' ההתאחדות לספורט בישראל פ"ד מג(4) 563 (להלן: עניין טורטן) אשר קבע כי תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי אינה ממצה את המקרים בהם ינתן סעד זמני בערעור וכי בית משפט שלערעור מוסמך להעניק סעד זמני גם אם הדבר לא נקבע במפורש בתקנות. מכאן למד המבקש כי משהוגש הערעור מוסמך בית משפט שלערעור ליתן כל צו ולהורות כל הוראה הקשורים בהליך הערעור שלפניו, ובכלל זה מתן סעד זמני ואף ביטולו של סעד זמני שניתן בעבר על ידי הערכאה הדיונית, מבלי שהדבר יובא תחילה בפניה.

8.        גישתו של המבקש בעניין זה נראית לי מעמדתו של המשיב. ההסדר הקבוע בתקנות 468 ו- 469 לתקנות סדר הדין האזרחי אליו הפנה המשיב, הוא הסדר ספציפי שנתייחד לבקשות בעניין עיכוב ביצוע ולפיו מתקיים דיון דו- שלבי בפני הערכאה הדיונית ובפני ערכאת הערעור. לעומתו, ההסדר הכללי הקבוע בתקנה 471 מבחין בין בקשות המועלות לפני הגשת הערעור - המובאות בפני הערכאה הדיונית - לבקשות המועלות לאחר הגשתו המובאות בפני ערכאת הערעור (ראו ע"א 4729/00 העדה האוונגלית אפיקסקופלית נ' ניקולא ואח' (לא פורסם). נראה לי כי הסדר זה הקבוע בתקנה 471 הוא ההסדר שראוי לאמצו גם במקרים כגון זה שלפנינו, אשר אינם באים "בדרך המלך" בגדר אותה תקנה. טעם הדבר הוא בכך שהליכי ביניים מעצם טיבם אינם אלא הליכי לוויין להליך העיקרי ומשהוגש הערעור זהו ההליך שיש לראותו כהליך העיקרי העומד על הפרק. על כן, ראוי שבקשות ביניים המועלות לאחר הגשתו תתבררנה ככלל בפני ערכאת ערעור והיא אשר תבחן ותשקול את מכלול השיקולים הצריכים לעניין, לרבות שאלת סיכויי הערעור וכן השאלה האם ללא הסעד הזמני שנתבקשה לתתו או לבטלו יש חשש כי תסוכל מטרת הערעור ולא יהיה בו טעם עוד.